לדבר עם ילדים על מוות של חיית מחמד

 

עבור רובינו, חיית המחמד היא יותר מאשר רק בעל-חיים - היא חלק בלתי נפרד מההרכב המשפחתי, החבר והשותף הכי טוב וקרוב שיש לנו. לעתים קרובות, הם הראשונות לברך אותנו בבוקר ואחרי הלימודים ובסוף יום העבודה. והם המקור שלנו לנחמה, וחברות בכל מצב רגשי שנחוש.
 
למרבה הצער, האושר שבגידול חיית מחמד, הולך יד ביד עם שברון הלב של לאבד אחת, בין אם בגלל זקנה, מחלה, או תאונה. ומכיוון שעבור ילדים רבים זה יהיה הניסיון הראשון שלהם עם מוות, בלבול, פחד ואפילו אשמה יכולים ללוות את תחושות הצער והעצב.

 

לא נוכל להגן על הילדים מפני אובדן של חיית מחמד, אבל אנחנו בהחלט יכולים לעזור להם להתמודד עם זה. תהליך האבל יכול לעזור לילדים ללמוד איך להתמודד עם פרידות אחרות לאורך כל חייהם.

אז איך לדבר עם הילדים ולעזור להם להתמודד עם אובדן של חיית מחמד ?

 

לבשר את הבשורה בהתאם לגיל
אחד החלקים הקשים ביותר באובדן חיית המחמד, עשוי להיות בישור החדשות הרעות לילדים. ולכן חשוב לעשות זאת אחד על אחד במקום שבו הם מרגישים בטוחים ובנוח ולא מוסחים בקלות.

עלינו להתאים את תוכן הבשורה לרמה ההתפתחותית של הילד – עלינו להעריך כמה מידע הילדים צריכים לשמוע לגילם , רמת הבגרות וההבנה שלהם, וניסיון החיים.


אם חיית המחמד זקנה מאוד או יש מחלה מתמשכת, רצוי לשקול לדבר עם הילדים לפני המוות שצפוי להתרחש. ובמקרים בהם נדרש להרדים את חיית המחמד, נוכל להסביר כי:
"הווטרינרים עשו כל מה שהם יכולים אבל חיית המחמד היתה חולה מאוד", "היא היתה מאוד חולה עכשיו תוכל לנוח בשקט ולא יכאב לה".

 

שוב, גיל הילד, רמת בגרותו ושאלותיו יסייעו לקבוע האם להציע הסבר ברור ופשוט למה שיקרה. אם זה בסדר להשתמש במילים כמו "מוות" למשל. ילדים רבים רוצים הזדמנות להיפרד מראש, וחלקם עשויים להיות מבוגרים מספיק או בוגרים מבחינה רגשית מספיק כדי להיות שם כדי לנחם את חיית המחמד במהלך התהליך.

 

אם מותה של חיית המחמד הוא פתאומי יותר, ניתן להסביר בשלווה את מה שקרה. ולתת לשאלות של הילד להנחות ולהוביל את המידע שצריך שניתן לו. חשוב לומר "שזה לא נעים שדבר כזה קורה, זה היה מאוד מפתיע ולא התכוננו, אבל זה קורה לחיות מחמד לפעמים, אנחנו נזכור אותה תמיד ונתגעגע אליה". 

 

גיל 3-2 שנים
בגיל זה אין הבנה של מושג ה"מוות" , ובגיל זה אפשר לומר שחיית המחמד מתה ולא נוכל לראות אותה יותר , והכי חשוב להסביר שהילד הוא לא הסיבה לכך אלא שזה קרה לפעמים לחיות מחמד, ולפעמים אנחנו צריכים להפרד מהן . כמו כן, חשוב להמנע במביטויים כמו "החיה הלכה לישון ולא התעוררה " וכדומה, מאחר וזה יכול לעורר פחדים שקשורים לשינה והתמודדות עם חושף ולילה בקרב פעוטות, ולכן חשוב לא לקשור בין הדברים או להשתמש במונחים אלו. 

 

כאשר אנו משוחחים על הנושא עם גילאי שנתיים או שלוש, אין צורך להוסיף הרבה פרטים. חשוב לשמור על מידע פשוט. ילדים לעתים קרובות יכולים לשאול את אותן שאלות שוב ושוב וזה נורמלי לחלוטין. המשיכו לענות על השאלות במונחים פשוטים, בלי להרגיש צורך לפרט. אם הילד רוצה מידע נוסף, הוא ישאל כל עוד ירגיש שאנו לא נבהלים מהנושא, וכך יחוש בטוח ונוח לעשות זאת.

 

גיל 6-4 שנים
ילדים בני ארבע עד שש נוטים לראות במוות כדבר זמני והפיך. הם עשויים להאמין שקיימת אפשרות להשיב לחיים את חיית המחמד, על ידי לקיחה לרופא או מתן תרופה. אופן החשיבה המאפיינת את הגילאים הללו, לעתים מעוררת בהם את האמונה שהם איכשהו הגורם למוות של חיית המחמד רק בגלל שאיחלו לה משהו רע גם אם חשבו רעות לגביה לרגע אחד בעבר. ולכן, הם זקוקים לעידוד חוזר ונשנה שהם לא אשמים. 

 

גיל 9-7 שנים
ילדים בטווח שבע עד תשע יכולים להבין את הרעיון שהמוות הוא קבוע. והגישה הטובה ביותר היא לעודד תקשורת ולהציע תשובות קצרות ופשוטות לשאלות שיעלו להם לגבי האובדן.

 

מתבגרים ובני נוער
מתבגרים ובני נוער נוטים להתמודד עם מוות של חיית מחמד כמו מבוגרים. עם זאת, לרוב למבוגרים יש יותר ניסיון עם המוות והרגשות המלווים אובדן. חשוב לתת מילים לחווייה ולשוחח על כך, ולחלוק מניסיונכם.

 

האמת מעל הכל
רצוי להימנע מלנסות להגיב על הארוע באופן שאינו נכון. למשל לספר לילד כי "הכלב ברח" או "יצא לטיול" , כי כך הסיפור נשאר פתוח ואינו נסגר. זה עלול להעסיק את הילד בטווח הארוך, וזה כנראה לא יקל על העצב של אובדן חיית המחמד. ההתנסות הרגשית בחוויה שכזו היא חלק חשוב שילווה אותנו להמשך חיינו בהתמודדות עם מצבים קשים ופרידות שנחווה ולכן חשוב לבטא את הרגשות ולתת מקום גם לעצב, לבלבול ולשאר הרגשות שילוו את האובדן. 

 

אם הילד ישאל מה קורה לחיית המחמד לאחר מותה, מכיוון שאף אחד מאיתנו לא באמת יודע, זה גם בסדר לומר זאת -"אני לא יודע" וזו בהחלט יכולה להיות התשובה המתאימה .

 

לעזור לילד להתמודד
כמו כל אדם שמתמודד עם פרידה או אובדן, ילדים בדרך כלל מרגישים מגוון של רגשות מלבד עצב לאחר מותה של חיית מחמד. הם עלולים לחוש בדידות, כעס על חיית המחמד, תסכול שהחיית המחמד לא הבריאה או חוזרת, או אשמה על כך שהם היו רעים או לא היה אכפת להם מספיק מחיית המחמד כפי שרצו.

העזרה הכי גדולה לילד, תהיה להבין ולומר כי זה טבעי להרגיש את כל הרגשות האלה, וזה בסדר אם לא ירצה לדבר עליהם בהתחלה, וכי אתם שם כאשר יהיה מוכן לדבר.
 

כהורים, חשוב שלא נרגיש שעלינו להסתיר את העצב שלנו על אובדן חיית מחמד. חשוב להביע את הרגשתנו ולדבר על זה בגלוי כי זה מהווה דוגמה חשובה לילדים, כפי שחשוב להראות שזה בסדר להרגיש עצוב כשאתה מאבד אדם אהוב. חשוב לדבר על הרגשות, ולבכות כשמרגישים עצובים. זה מנחם את הילדים לדעת שהם לא לבד, ולא רק הם מרגישים עצובים. אפשר לשתף בסיפורים על חיות המחמד שהיו לנו - ואיבדנו - כשהיינו צעירים וכמה קשה היה להיפרד.

 

טקס פרידה לכל גיל
כמו בכל פרידה או אובדן תמיד היינו רוצים שתהיה לנו הזדמנות להפרד ולומר שלום, כל אחד בדרכו. ולכן, בכל גיל ועם ילדים קטנים בפרט, חשוב להציע את ההזדמנות לצייר ציור פרידה לחיית המחמד, להכין מזכרת או לכתוב שיר או כמה מילים שיבטאו את הרגשות ודברים שהיינו רוצים לומר לה. לאחר מכן ניתן להחליט יחד היכן לשמור או לשים את הדברים כדי שיזכרו.   


כל ילד הוא ייחודי, והעזרה שלנו בשיח על החוויה הראשונית הזו, הבעת הרגשות, מתן מקום להסבר ושאלות, והאפשרות לומר שלום ולהיפרד, תשפיע על היכולת שלהם בעתיד להבין ולהתמודד עם פרידות ואובדן לאורך חייהם. 

Please reload

Please reload

מאמרים נוספים רלוונטים