לעודד ילדים לחלוק- על קושי רגשי לחלוק חפצים

החבר מהגן הגיע, איזו התרגשות, הילד נלהב והם כבר הולכים יחד לשחק. ובדיוק ברגע שאנו כבר מתיישבים עם כוס הקפה מתנגנת לה "המנגינה" המוכרת ברקע: "הוא לקח לי את המשחק, אני לא מסכים שייגע לי בזה, זה שלי!!!".

"למה הוא לא יכול לחלוק? כמה עוד אפשר להסביר שלא מתנהגים ככה כשבא חבר לשחק? צריך לשתף כדי שישתפו אותך, זה לא נעים שלא חולקים!"

אם המחשבות האלו חלפו גם בראשכם, אני מזמינה אתכם לקרוא ולקבל כלים – כדי לעודד חלוקה בקרב הילדים ולגדלם עם ערכי נדיבות אמיתיים.

אז האם הילדים נולדים עם היכולת לחלוק? מדוע לא רצוי לאלץ ילדים לחלוק משחק? איך ניתן לעודד בקרב הילד נדיבות אמיתית? ולאילו כישורים התפתחותיים ורגשיים הילדים זוכים כשמתאמנים בחלוקה?

"שלי, שלי, שלי!!"

בעוד תינוקות מאמינים שכל דבר הוא "שלי", הרי שילדים בגילאי 3 ו- -4 בדרך כלל מבינים שרק דברים מסוימים שייכים להם. ילדים קטנים יותר מרוכזים כל כך ברצונות שלהם, ששיתוף פשוט הוא לא בראש סדר עדיפויות שלהם. בגיל זה הם הופכים יותר ויותר לעצמאיים, הם מפתחים תחושת מסוגלות עצמית ונוטים לראות את החפצים האהובים עליהם כשלוחה של עצמם. כתוצאה מכך, הם באופן טבעי מגוננים על חפציהם. למרות שהילדים בגיל הזה בדרך כלל לא להוטים לשתף, הם יכולים להיות נדיבים באופן מפתיע, כאשר מבוגרים מעודדים אותם ומהווים דוגמה טובה לשיתוף.

לשתף מרצון

מריבות על שיתוף חפצים מתרחשות כל הזמן בין ילדים: ילד אחד עסוק עם צעצוע בעוד ילד חדש מגיע ורוצה את זה. כשאנחנו נאמר לילד: "זה יהיה נחמד אם תשתף בצעצועים שלך" או "כבר שיחקת בזה מספיק זמן, עכשיו תיתן למישהו אחר", הילד נאלץ לוותר על משהו שלו, לא ביוזמתו, אלא ביוזמתנו ההורים – אנחנו אלו שמשתפים וחולקים ולא הילד. וכך, הילד למד מהסיטואציה ששיתוף נותן הרגשה רעה.

ילדים לומדים יותר כישורי חיים ונדיבות, כאשר הם לא נאלצים לחלוק.

אנחנו רוצים לגדל ילדים טובי לב, נדיבים, ובעלי מודעות לאחר. אך לרוב הדרך שלנו להשיג זאת נעשית על ידי כפייה וכך הגישה שלנו כלפי נושא השיתוף הופכת להיות חרב פיפיות.

בהתחלה, ילדים חולקים כי ההורים, או המטפלים שלהם אומרים להם. על מנת להתחיל לשתף מרצון, ילד צריך להיות מסוגל להזדהות ולהבין, למשל, שחבר למשחק משתוקק לבובה או מכונית מסוימת, בדיוק כמו שהוא משתוקק לכך. היכולת להבין את צרכי האחר, דורשת יכולת התפתחותית של כישורים קוגניטיביים ורגשיים, אשר רק מתחילים להתפתח בילדים בגיל זה. עם הזמן, הילד יהיה יותר נדיב, כי זה יגרום לו להרגיש טוב לראות עוד ילד שמח. כמו כן, הוא גם יבין שאם הוא חולק את מה שיש לו עם חבר, הוא צפוי לקבל משהו בחזרה.

בתרפיה המסתייעת בבעלי-חיים יש הזדמנות נהדרת לפתח ולעבוד על הכישורים הללו, מאחר ועל מנת להתקרב ולזכות בקרבת החיות, הילד נדרש להבין את צרכי האחר, להראות מודעות ואחריות כלפי האחר, מה שדורש מהילד להתנתק לרגע מצרכיו האישיים על מנת לעזור ולטפל באחר. הילדים מקבלים הזדמנות ל"התאמן" מול בעלי-החיים. החיות מעודדות בילדים רצון לקחת אחריות ומוטיבציה לחלוק ולתת, הילדים זוכים מהם לפידבק מידי, בדיוק כפי שקורה בחיים האמיתיים.

שיתוף מסורתי

שיתוף מסורתי עובד על העיקרון בו מצופה מהילדים לוותר על משהו בהתאם לדרישה המיידית של מישהו אחר. אם נהיה כנים, זה דבר שלא ממש היינו רוצים לעשות ובמציאות גם לא נעשה. אם מישהו היה חונה במקום החנייה שהמתנו כבר 10 דקות שיתפנה, או "חוטף" לנו את התור בחנות רוב הסיכויים שלא היינו עוברים על כך בשתיקה, ובצדק, כי זה מקומם. כמבוגרים, אנו מצפים שאנשים יחכו לתורם. אנחנו יכולים בשמחה לתת את תורנו בחנות לחבר או אפילו אדם זר, אבל אנחנו רוצים שהם יחכו עד שנסיים. אותו הדבר צריך לחול על ילדים: לתת לילד לסיים לשחק עם הצעצוע עד שהוא מניח אותו ועובר למשהו אחר, כך הילד לומד לקיחת תורות ושיתוף, היופי שבדבר שהכול נעשה מיוזמתו.

הכנה רגשית

לילדים יש הבנה מעורפלת לגבי הזמן, ולכן מבחינתם אם לא נתנו להם ציון זמן מוחשי הכול חייב לקרות עכשיו, ברגע זה. ולכן יהיה להם קשה יותר להבין את המשמעות כשנבקש "לרדת מהנדנדה בעוד 5 דקות", אבל הרבה יותר קל להבין כשנבקש – "שכשתסיים תיתן לילד שמחכה בתור להתנדנד", מאותו הרגע שהוא ישיב "בסדר", לא תאמינו איך זמן השהות בנדנדה מתקצר וכמה הם מתלהבים לשתף, כי הם לקחו אחריות. הילדים כל כך שקועים במשחק, בכל משחק, ולכן לפני הסיום הם חייבים להתכונן לכך רגשית (מה שחטיפת משחק אינה מאפשרת). כשאנו נותנים את האפשרות לסיים ולתת, הילד המשתף כבר מרגיש מוכן לוותר ולחלוק.

מעבר לכך, לימדנו את הילד אסרטיביות חיובית. כי להמשך הדרך אם הוא יידע לומר "לא עכשיו, כשאסיים אתן לך". הילד ילמד לעמוד על שלו, וגם לדעת להציב גבולות מול ילדים אחרים. וזו מיומנות חיים חשובה.

נדיבות ומודעות לאחר

ברגעים שהילד מצליח לחכות לתורו, חשוב לומר לו שראיתם שהמתין כל כך יפה אפילו שהיה לו קשה, (זה שיעור גדול באדיבות ומודעות לאחרים).זה מרגש לחוות רגע בו הילד מוסר מרצון צעצוע, זה בהחלט רגע משמח עבור שני הילדים. זה רגע שבו הילד חווה שצף של רגשות טובים שמגיעים מנדיבות לאחרים. זאת נדיבות אמתית! זו הרגשה חמה, שבשמחה הילד ירצה לחוות שוב ולחזור עליה שוב ושוב, גם אם הורה צופה או לא.

מיומנות ההמתנה

אז מה לגבי הילד המחכה? ההמתנה היא קשה, במיוחד לילדים בגילאי 2-6 שהם אימפולסיביים יותר בתגובותיהם, אבל בדיוק כמו אסרטיביות, ההמתנה היא מיומנות חיים מצוינת. זה בסדר שהילד המחכה יחווה רגשות של תסכול, עצב או כעס במשך זמן מה. ברגעים אלו הילד גם בוחן אתכם, אם אתם מסוגלים להכיל אותו כשהוא מביע רגשות שליליים. כך הילד מתחיל ללמוד לשלוט בהתנהגות ולבטא את הרגשות האינטנסיביים כראוי. שליטה בדחפים זו מיומנות שעובדים עליה מתחילת הילדות המוקדמת, למיומנות הזו יש חלק חיוני בתהליכי התפתחות המוח, והיא מתחזקת באמצעות תרגול. ולכן, שיתוף באמצעות לקיחת תור מעניקה לילד אימון מצוין.

בעוד ילד אחד מחכה לתורו לשחק עם משהו, אפשר לעזור למצוא עבורו פעילות מעניינת לעשות בינתיים, למשל: לשחק עם הבובות, לתת לו חוברת צביעה או לגו.

הנה כמה צעדים שניתן לנקוט כדי לעזור לתהליך:

1. לעודד את הילדים לחלוק אתכם, ההורים. זה יהיה עבורם קל יותר, כי הם יודעים שאתם לא תנסו לחטוף להם את המשחק או להגיב בבכי וצרחות כפי שחווים בשטח, מול ילדים. לעתים קרובות, אפשר לבקש מהילדים שיחלקו אתכם צעצוע אהוב, כך יוכלו לקבל ביטחון בידיעה שהם יכולים לבקש אותו בחזרה.

2. ללכת לגן השעשועים. זהו אחד המקומות הטובים ביותר ללמוד על לקיחת תור, כי הציוד שם לא שייך לאף אחד. הילדים רואים שכולם מקבלים הזדמנות לגלוש במגלשה, והם גם יבינו, למשל, שגם כשנמצאים עוד כמה ילדים בארגז החול בעת בעונה אחת זה יכול להיות כיף.

3. קופסת שיתוף- אם הזמנתם חבר הביתה וידוע לכם שלילד יש קושי לחלוק דברים אז לפני הגעת החבר, תנו לילד להחליט ואפילו להניח בקופסא מיוחדת, צעצועים שהוא אינו מוכן לחלוק. הידיעה שהוא לא תמיד צריך לחלוק מקלה על הילד, כדי שיוכל לשחרר את אחיזתו בצעצועים בשאר הזמן עם החבר.

4. אפשר לעזור לילדים למצוא דרך לשחק ביחד. לדוגמא, מכוניות צעצוע יכולות לשלב גם רכבת ואפשר למצוא לה אחריות מסוימת, להגדיר שהילד יכול לעצור את הרכבת שלו בזמן שהמכוניות עוברות במעבר.

5. ללמד את היסודות של משא ומתן. כאשר קונפליקט מתעורר, לשבת עם שני הילדים ולדבר על מה לעשות. במקום לצעוק, לתפוס את הצעצוע, או לוותר, אפשר לשאול אם מותר לשחק עם זה? או להציע להם לשחק ביחד, ולהסביר שככה זה יותר נעים.

6. במקום לחטוף – להחליף!, ללמד את הילד שברגע שרוצה לקחת משהו מילד אחר עליו לתת לו צעצוע אחר. כך הם נהנים יותר לחלוק, הילד הראשון שלוקחים ממנו מרגיש נהדר ומתרגש שמביאים לו משהו אחר לשחק וזה מקל עליו את הפרידה מהצעצוע שאצלו. ואם הוא ממש מתעקש פשוט להזכיר לילד, שיופי שהוא ניסה, זה היה רעיון נהדר אבל אם הילד השני לא מוכן להחליף נחכה שיסיים.

שיהיה שיתוף מהנה!!

רוית גולן-מטפלת רגשית ומדריכת הורים